בדקה ה-82 של מחזור השישי בעונת 2024/25, הפועל באר שבע אירחת את הפועל ירושלים במשחק צמוד, כשהלחץ באוויר היה מורגש בכל פינה באצטדיון טרנר. הכדור הגיע אל מריאנו לופס אחרי מסירה חדה אל תוך הרחבה: השער היה ריק לחלוטין, השוער יצא רחוק מדי, והמגנים נותרו מאחור, חסרי אונים. לופס, מרחק של כשני מטרים בלבד מהקו, בעט בכוח – והכדור פגע במשקוף העליון, ניתז כלפי מטה, פגע בעומר אגבדיש משחקני ירושלים, ונכנס פנימה כשער עצמי. זה היה גול, אבל לא בזכות הבעיטה עצמה. לפי חישובי השערים הצפויים (xG), הבעיטה הזו הייתה בעלת סיכוי של 92.1% להיכנס – ההחמצה הגדולה ביותר בעונה כולה בליגת העל. רגעים כאלה, שבהם הסנטימטרים הופכים דרמה למזל, מזכירים לנו את האכזריות של הכדורגל. הם גם פותחים דלת לוויכוח עמוק יותר: מי הם המחמיצנים הגדולים ביותר, מי הסקוררים היעילים, ומה בכלל נכון למדוד כשאנחנו מדברים על איכות סיומת? זה לא רק על תוצאות; זה על התהליך שמאחוריהן, על הפער בין מה שצפוי למה שקורה, ועל האופן שבו הנתונים האלה משנים את ההבנה שלנו את המשחק.
המחמיצנים: לא קללה, אלא תיאור פער בין מצבים לשערים
"מחמיצן" בליגת העל איננו כינוי גנאי, בניגוד למה שאולי נשמע בשכונה או ביציעים. כאן, מדובר לרוב בשחקנים שמייצרים ומשיגים הרבה מצבים טובים: אגרסיביים בהתקפה, נעים נכון בלי כדור, קוראים חללים ומנצלים תזמון כדי להגיע לעמדות שרבים אחרים לא היו מגיעים אליהן. לכן, לפני שנצביע על שמות, צריך להסביר מה אנחנו מודדים – ולהזכיר שזה לא עלבון, אלא ניתוח שמעניק קרדיט דווקא על עצם ההגעה.
מהו xG, ולמה זה חשוב? בעבר, מדדו כיבושיות דרך יחס פשוט כמו "כמה בעיטות לשער לכל גול". זה היה גס מדי: כדור מ-25 מטר שווה מעט מאוד לעומת 1-על-1 מול שוער, או נגיחה תחת לחץ לעומת בעיטה חופשית מחמישה מטרים. שערים צפויים (xG) הוא הערכת סיכוי סטטיסטית מתקדמת לכל בעיטה – בהתחשב במרחק, זווית, סוג המסירה, חלק הגוף הבועט, צפיפות ההגנה, וקונטקסט המהלך כולו. המספר אומר: "באיזה אחוז מהפעמים שחקן ממוצע היה כובש מכאן". הנתונים מבוססים על מאות אלפי בעיטות היסטוריות, ומאפשרים לפרק את איכות המצבים מהתוצאה הנקודתית – להקטין את הטיית התוצאה (Outcome Bias), שבה אנחנו שופטים שחקנים רק לפי מה שקרה, לא לפי מה שהיה צפוי לקרות.
למה זה קריטי? כי עונה מורכבת ממאות החלטות קטנות, וגול בודד יכול לשנות משחק שלם. אבל לאורך זמן, איכות המצבים נוטה "ליישר קו" עם התפוקה. xG לא מחליף אינטואיציה, טכניקה או רגש – הוא מוסיף קנה-מידה מסודר לשיחה, עוזר למאמנים לבנות אסטרטגיות, ולנו כצופים להבין מדוע קבוצה "שלטה" אבל הפסידה. זה כלי שמזכיר: הכדורגל הוא משחק של הסתברויות, לא רק של רגעי קסם.
"אנחנו לא בשכונה": קרדיט על עצם ההגעה. במונחים אישיים, דור פרץ מגיע שוב ושוב לנגיחות קשות – זוויות חדות, לחץ גבוה, תנועה מוקדמת שמקדימה מגנים – שחקנים רבים לא מגיעים בכלל לכדורים האלה. הוא משנה משחקים דרך אגרסיביות שיוצרת כאוס בהגנה היריבה. דין דוד הוא אולי שחקן התנועה הטוב בארץ: קווי ריצה שעוקפים בלמים בעיוורון, טיימינג ברמה גבוהה, וחוש בלתי רגיל ל"חצי מטר הפנוי". שחקן אחר? לא היה בכלל מייצר חלק מהמצבים הללו, כי הם דורשים שילוב של מהירות, חוכמה טקטית ותעוזה.
אבל גם אחרי הקרדיט, נשאר פער שאי אפשר להתעלם ממנו: הפער בין כמה היה צפוי להיכנס לבין כמה נכנס בפועל. העונה, דין דוד כבש 14 שערים (ללא פנדלים) מתוך מצבים שהוערכו ב-21.2 שערים – פער של למעלה מ-7 שערים לרעתו. זה לא זניח: הוא החמיץ לא פחות מ-11 הזדמנויות עם xG של 40% ומעלה. ההחמצה הזכורה ביותר? מחזור 30 מול מכבי תל אביב, דקה 76: בעיטה מ-13 מטר כשהשוער כמעט לא בתמונה, ורק הצלה פראית של רז שלמה מהקו מנעה שער – מהלך שמוגדר סביב 60% גול. דוד הוא חלוץ מצוין – טכניקה טובה, ייצור מצבים עצמי, תנועה יוצאת דופן – אך מיצוי ההזדמנויות היה החוליה החלשה. תארו לעצמכם את הדרמה: 7 גולים נוספים היו יכולים לשנות מאבקי אליפות, להציל משחקים צמודים, אולי אפילו להביא תואר למכבי חיפה. זה לא רק מספר; זה משפיע על קריירות, על אוהדים, על עונות שלמות.
ירדן שועה הוא גאון התקפי: ראיית משחק, טאץ' ויצירתיות שמשנות משחקים. ובכל זאת, בעונה שעברה הוא סיים עם שלושה שערים לא מפנדלים – פחות ממה ששחקן ממוצע היה צפוי להוציא מן המצבים שקיבל. דור פרץ, שנבחר לשחקן העונה עם 11 שערים, הגיע בפועל למצבים ששווים קצת מעל 17. הוא תרם רגעים מכריעים, כמו גולים בגמרים, אבל לאורך זמן – היה שם פספוס נטו בהמרה, מצבים שהיו צריכים להסתיים בשער.
חשוב להדגיש את ההקשר: לעיתים הפער משקף בחירה מודעת בסגנון משחק של אסטרטגיית הגדלת השונות (High-Risk, High-Reward). אם קבוצה מציפה את הרחבה בתנועות (כמו מכבי חיפה לא אחת), היא מייצרת נפח מצבים גבוה – גם אם אחוז המימוש יורד. ליניארית זה עלול להיראות "בזבזני", אך ברמת המערכת זה עשוי להיות רווחי כי הכמות מכסה על חוסר הדיוק. ועדיין, הדירוג מעניין כי הוא מפרק מיתוסים. יש שחקנים שמקבלים "הנחה" ציבורית על החמצות בגלל התדמית הכללית או הרגעים הגדולים. הנתון מנקה את הרעש, מצביע על הפער – ומחזיר אותנו לתהליך, לשאלה איך לשפר את הסיומת בלי לאבד את היצירתיות.
בתמונה: חמשת ה"מחמיצנים" של עונת
24/25
הסקוררים היעילים: נפח מול איכות, ומה נחשב "טוב באמת"
לכאורה, לדבר על סקוררים פשוט יותר: מי שכובש – סקורר. בפועל, זה מורכב יותר. יש שני מודלים סבירים ל"כובש יעיל": 1. שחקן שמנצל בצורה חריגה את המצבים שקיבל (Goals ≫ xG), גם אם הנפח לא עצום. 2. שחקן ש"חי כדי לכבוש": בועט הרבה, מתייצב שוב ושוב בעמדות סיום, ושומר על יעילות מעל הממוצע גם בנפח גבוה. האמת? השאלה הזו מעלה דילמה פילוסופית: האם עדיף יעילות חדה במעט הזדמנויות, או תפוקה עקבית בנפח גדול? מעניין לראות שבטופ-5 של היעילות כמעט אין מי שחצה 10-12 שערים בפער גדול – כי ככל שהנפח גדל, קשה לשמור על סטייה חיובית גבוהה לאורך זמן. זה כמו לרוץ מרתון: קל יותר להיות מהיר ב-100 מטר מאשר לשמור קצב לאורך 42 קילומטרים. ובכל זאת, יש מי שמאתגרים את הכלל:
- חמודי כנעאן (מ.ס. אשדוד): 10 שערים | 6.6 צפויים → יחס 1.51
- ליאור רפאלוב (מכבי חיפה): 8 | 5.3 → 1.52
- ערן זהבי (מכבי תל אביב): 11 | 7.15 → 1.54
- אלון תורג'מן (הפועל באר שבע): 13 | 8.1 → 1.61
- סדריק דון (הפועל ירושלים): 7 | 3.6 → 1.99
(כל הנתונים ללא פנדלים – ששווים סביב 0.78 xG ובעצמם "מזהמים" את הדיון על איכות גמר פתוח).
מה המשמעות? זהבי משלב בחירת רגעים עם "שקט" טכני – כשהוא מחליט לבעוט, סיכויי הכדור לפגוש רשת עולים משמעותית ביחס לליגה, בזכות דיוק בפינות ויכולת לקרוא את השוער. תורג'מן הוא כירורג: מעט פעולות, מקסימום נקודתיות, עם סיומת קרה שמזכירה חלוצים אירופיים ותיקים. כנעאן מתמחה בבעיטות "נכונות" – ראשון לכדור שני, שחרור מהיר, פינות נמוכות שמקשות על שוערים. ודון? יחס של כמעט פי 2 על xG בעונה אחת דורש גם מזל, אבל הוא לא "סטייה מקרית": כקשר אמצע בן 21 מחוף השנהב, הוא מייצר סוג מצבים שמטים לטובתו – הגעה מאוחרת לחצי-מרחב, קבלות-כדור על רגל טבעית, החלטה מהירה של בעיטה ראשונה. זו שפה טקטית, לא רק "רגל חמה". לא במקרה אפשר היה למצוא לידו, קצת מתחת לטופ-5, דמות בסגנון קינגס קנגוואה: שחקן שמעלה את איכות הכניסות לרחבה לפני שהוא בכלל בועט, עם דריבל, בעיטה מרחוק ויכולת מסירה שמשנה את המשחק כולו.
השורה התחתונה: יעילות איננה רק טכניקת בעיטה; היא תוצר של מבנה קבוצתי. Cutbacks במקום הגבהות, עוד מסירה-קטנה לפני הבעיטה, עומסים בחצי-מרחב – כל אלה דוחפים את הבעיטות לאזורים שבהם ה-xG גבוה מלכתחילה. זה מזכיר לנו שהסקורר הטוב ביותר הוא לא תמיד זה שכובש הכי הרבה, אלא זה שמשפר את ההסתברויות סביבו.
מה מספרת אירופה: "כמה יחס זה טוב" כשהמדגם גדול יותר
במבט על חמש הליגות הבכירות באירופה (מדגם רב-שנתי), מתקבלות שלוש נקודות הפעלה שימושיות שמעבר לגבולות הליגה שלנו: מה זה טוב, מה זה לא, ואיך זה עוזר להקשר את הנתונים המקומיים.
- סף הקיימות (Sustainability Threshold). יחס Goals/xG של 1.05-1.15 לאורך 1500-2000 דקות נתפס כבר-קיימא אצל חלוצים איכותיים. זה תחום שבו טכניקה, בחירת פינה וקור-רוח "מרימים" את השחקן מעל הממוצע בלי להסתמך על מזל. יחסים של 1.20-1.30 מתקיימים לעיתים אצל עילית (שם בקצה תמצאו עונות של הארי קיין, מוחמד סלאח או סון היונג-מין), אבל לרוב לא מחזיקים כשהנפח גדול מאוד. מעל 1.40 בעונה שלמה? בדרך כלל זו התלקחות חד-פעמית – או שחקן שממעט לבעוט ובוחר רק מצבים מעולים, כמו קיצונים שמתמחים ב-counter-attacks.
- נפח מול יחס. סקוררים כמו ארלינג הולאנד מדגימים פרדוקס: מי שמייצר המון xG (הודות לתנועה ומכונה קבוצתית כמו מנצ'סטר סיטי) יכול להיראות קרוב ליחס 1.0, לפעמים אף מעט מתחת – ועדיין להיות הכובש האפקטיבי בעולם (למשל, 36 שערים מ-31.2 xG בעונה). הסיבה: הוא מחליף איכות באיכות-נפח. התוחלת מצטברת מהר יותר מהיחס. לכן, יחס גבוה איננו חזות הכל; צריך להסתכל על Goals – xG המצטבר, על שעת הכיבוש (קליניקות במשחקים צמודים), ועל פיזור המצבים (כמה בנגיעה, כמה מחמישה-שבעה מטר, כמה מחצי-מרחב). דוגמה הפוכה: דארווין נונייס מליברפול החמיץ כ-8.5 שערים צפויים בעונה – דומה לדין דוד – אבל מקבל קרדיט על התנועה שלו, כי הוא מגיע למצבים שאחרים לא.
- קונטקסט תפקידי. קיצונים שנכנסים בזווית חדה "ישלמו" ביחס נמוך יותר, כי הבעיטות שלהם קשות מטבע הדברים; חלוצים שניזונים מ-cutbacks ונגיעות ראשונות שומרים יחס גבוה יותר. בקבוצות עילית, ההנדסה הטקטית דוחפת בעקביות לבעיטות "נקיות" – מה שמקטין רעש וגורם ל-xG לחזות טוב יותר את המציאות. רוברט לבנדובסקי, למשל, כבש 23 מ-18.7 xG (יחס 1.23) בלה ליגה, אבל שחקנים ישראליים כמו זהבי היו יכולים להתחרות – אם היו מקבלים את אותם מצבים איכותיים.
מה זה אומר לנו כאן? בליגה עם מדגם דקות קטן יותר ומגרשים פחות איכותיים, יחס של 1.20 לאורך עונה מלאה הוא מעולה; 1.30 הוא כבר "חריג" שמחייב או טכניקה יוצאת דופן או מערכת שמייצרת בעיטות קלות מאוד; 1.40+ ייתפס כבלתי-יציב – עד שיוכח אחרת לאורך שתי-שלוש עונות. מנגד, יחס סביב 0.85-0.95 לא תמיד מעיד על "סיום גרוע" – לעיתים הוא שיקוף של תפקיד שמערב הרבה בעיטות קשות (נגיחות צפופות, זוויות שליליות), או של שיטה שמעדיפה נפח על פני נקיון. לכן, גם בליגה שלנו, האבחנה המעשית היא: האם השחקן משפר את סוג המצבים אליהם הוא מגיע (קצת פחות גביעים לראש, קצת יותר מסירת רוחב נמוכה), והאם הקבוצה מקטינה שונות בעזרת מבנים שמייצרים אותו "שוט" פעם אחר פעם. זה טוב כי זה מוכיח שהבעיות אוניברסליות – אפילו באירופה, xG משמש לגיוס ושיפור. זה לא טוב כי זה חושף את הפער: חוסר עומק כאן גורם לשחקנים כמו דון להיות נדירים, והיעילות הכוללת נמוכה יותר בגלל איכות מסירות נמוכה. בסופו של דבר, ההשוואה מעוררת תקווה: אם נאמץ את זה יותר, הליגה תשתפר – אבל זה דורש השקעה במבנים טקטיים, לא רק בכישרון אישי.
סיום: שמות ותוויות – כן. אבל קודם כל תהליך
לופס נתן את פתיח המופע עם "החמצה של 92.1%" שנגמרה בשער – מזכירה עד כמה המשחק מלא רעש ומזל. שועה, פרץ ודוד מראים איך כישרון גדול יכול לדור יחד עם פערי המרה; זהבי, תורג'מן, כנעאן ודון ממחישים את הצד השני – יעילות כנבחרת של טכניקה, בחירה ומבנה. בסוף, "מחמיצן" ו"סקורר" הם רק תוויות נוחות. מה שבאמת חשוב למאמן, למנהל ספורטיבי, ולנו כצופים חושבים: איזה סוג מצבים השחקן מייצר לעצמו ולחבריו? האם היעילות שלו מחזיקה נפח – או תלוית-יום? ואיך המערכת כולה מאזנת בין נפח לאיכות, בין הגדלת השונות לבין שליטה בקצב. התשובה לא תגיע ממהלך אחד – אפילו לא מלופס משני מטר. היא תגיע ממאות אירועים קטנים שיישרו קו עם ההסתברות. שם, בין התהליך לתוצאה, נמצא הכדורגל שאנחנו מנסים למדוד – והיופי שבו.